הנשיא א' ברק:
בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה על דחיית ביצועה של תוכנית ההתנתקות בשלושה חודשים, כדי לאפשר הידברות עם המתיישבים להשגת פינוי בהסכמה.
הרקע
1. בחודש דצמבר 2003 הכריז ראש הממשלה, ח"כ א' שרון, על תוכנית מדינית-ביטחונית-לאומית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזורי חבל עזה ומאזור צפון השומרון. התוכנית לוותה בחליפת מכתבים (מיום 14.4.2004) בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות-הברית. התוכנית אושרה, בתיקונים מסויימים, על ידי ממשלת ישראל (החלטה מס' 1996 מיום 6.6.2004). הממשלה הקימה ועדת היגוי, מינהלת ביצוע וועדה לענייני פינוי-פיצוי והתיישבות חלופית. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה הצעת חוק ליישום תוכנית ההתנתקות (ביום 25.10.2004). חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן - חוק יישום ההתנתקות) התקבל בכנסת ביום 16.2.2005.
2. פינוי הישראלים ונכסיהם מהשטח המפונה הוסדר בפרק ד' לחוק יישום ההתנתקות. ראש הממשלה ושר הביטחון הוסמכו לקבוע, בצו, את השטחים שיפונו ולגבי כל שטח - את יום פינויו. ההוראה המרכזית לעניין זה מצוייה בסעיף 22(א) לחוק, אשר זו לשונו:
"לאחר שהממשלה תחליט על פינויה של כל אחת מקבוצות היישובים כאמור בסעיף 2(א)(2) לנספח א' של החלטת הממשלה מס' 1996, מיום י"ז בסיון התשס"ד (6 ביוני 2004), יקבעו ראש הממשלה ושר הביטחון, בצו, את השטחים שיפונו, ולגביכל שטח - את יום פינויו; יום הפינוי שייקבע בצו יהיה בתום חמישה חודשים לפחות מיום פרסומו, אלא אם כן שוכנעה הממשלה שטעמים חיוניים מצדיקים קביעת יום פינוי קרוב יותר; צו הקובע יום פינוי קרוב יותר טעון אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; צו שהוצא לפי סעיף קטן זה יונח על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לידיעתה".
חוק יישום ההתנתקות קבע כי החל ביום הפינוי מתבטלות כל הזכויות של ישראלים לגבי מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש (סעיף 28), והוטלה על המפונים חובה למסור המקרקעין לממונה (סעיף 29). כן קובע החוק הסדרים בעניין פיצויים למפונים.
3. על פי הוראות החוק, נאסרה כניסתם ושהייתם של ישראלים בשטח המפונה החל ביום הפינוי, אלא בהיתר מאת המפקד הצבאי (סעיף 24(א) לחוק). המשימה של אכיפת צווי הפינוי הוטלה בחוק על כוחות הביטחון (המוגדרים כ"צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי ושירות בתי הסוהר" (סעיף 2(א) לחוק)). הדבר מצא ביטוי בסעיף 25 לחוק, לפיו:
"כוחות הביטחון ימנעו כניסה לשטח בניגוד להוראות סעיפים 23 ו-24, ויפעלו להוצאת מי ששוהה בו בניגוד לסעיפים האמורים ולהבאתו למקום יישוב בישראל, ורשאים הם להשתמש בכוח סביר לשם כך".
4. בעקבות קבלת החוק החליטה הממשלה (החלטה מס' 3281 מיום 20.2.2005) - כסמכותה בסעיף 22(א) לחוק - על פינויים של חבל עזה ושטח מסויים בצפון השומרון. בו ביום, בהמשך לאותה החלטה ובתוקף סמכותם לפי סעיף 22(א) לחוק, התקינו ראש הממשלה ושר הביטחון שני צווים (להלן - צווי הפינוי). הצו הראשון קובע כי השטח המפונה הוא כל שטח חבל עזה ויום הפינוי הוא י"ג בתמוז התשס"ה (20 ביולי 2005) (צו יישום תוכנית ההתנתקות (חבל עזה), התשס"ה-2005). הצו השני קובע את השטח המפונה בצפון השומרון, במועד פינוי זהה (צו יישום ההתנתקות (צפון השומרון), התשס"ה-2005). כעבור כשלושה חודשים (ביום 19.5.2005) תוקן מועד הפינוי ונקבע תחתיו יום פינוי חדש, הוא י' באב התשס"ה (15 באוגוסט 2005) (צו יישום תוכנית ההתנתקות (חבל עזה) (תיקון), התשס"ה-2005, וצו יישום תוכנית ההתנתקות (צפון השומרון) (תיקון), התשס"ה-2005).
טענות הצדדים
5. בעתירה (שהוגשה ביום 20.7.2005) התבקשה דחייתו של מועד ביצוע תכנית ההתנתקות, הוא יום הפינוי, כדי לפעול להשגת "התנתקות בהסכמה". העותרים טוענים כי יש להשהות את ביצוע תכנית ההתנתקות כדי לאפשר השגת פיתרון בהסכמה, שיבוצע מבלי להשתמש בצבא ובכוחות הביטחון כנגד אזרחי המדינה. העותרים מבקשים כי נעניק אורכה של שלושה חודשים לביצוע ההתנתקות; כי נמנה נציג מוסכם על הצדדים אשר ילווה משא ומתן להשגת פתרון מסמכים; וכי נודיע שאם תושג הסכמה על "פינוי מרצון" יידחה ביצוע ההתנתקות לתקופה הדרושה למימוש ההסכמה, היינו התקופה הדרושה להקמת יישובים, אמצעי ייצור ומבנים קהילתיים לקליטת המפונים. דחייה זו, כך מעריכים העותרים, תהיה לתקופה של כשנתיים. העותרים מתריעים מפני השימוש בצבא ובכוחות הביטחון ליישום ההתנתקות, שילווה ככל הנראה באלימות חמורה. לשימוש בצבא יש מקום - לשיטתם - רק במקרים חריגים ביותר, לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות. העותרים סבורים כי ביצוע ההתנתקות תוך שימוש בכוחות הביטחון מהווה פגיעה חמורה באושיות המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל. כמו כן, השימוש בצבא אינו עולה בקנה אחד עם הרוח והמטרה של חוק יסוד: הצבא.
6. לטענת העותרים, דבקות המשיבים במועד הפינוי שקבעו עומדת בסתירה לעקרונות המשטר בישראל. המשיבים לא הוכיחו כי מועד הפינוי שנקבע בצווי הפינוי הוא מועד הכרחי ולא הוכחה דחיפות הפינוי. לדבריהם, במצב המדיני כיום אפשר שאף יהיו יתרונות מדיניים וביטחוניים לדחיית ההתנתקות. לוח הזמנים שקבעו המשיבים אינו מאפשר קיום משא ומתן ענייני להשגת פתרון הולם למפונים והקטנת הפגיעה בזכויות האדם ובאשיות המשטר הדמוקרטי. העותרים מבהירים כי אינם מייצגים את המתיישבים או כל גורם רשמי אחר. יחד עם זאת, סבורים העותרים כי המתיישבים העומדים בפני הפינוי הטמיעו את עובדת פינויים וניתן להגיע עימם להסדר של "העתקה מוסכמת". העותרים מודים, עם זאת, כי אין וודאות שאכן כל המתיישבים יסכימו להתפנות מרצון אך מחובתם של המשיבים לנסות את הפתרון המוצע. כסעד חלופי ביקשו העותרים כי נקבע כללים ונהלים לפעילות כוחות הביטחון במהלך הפינוי.
7. בדיון שהתקיים בפנינו (ביום 8.8.2005) הופיעו בפנינו העותר 1 והעותר 3. העותר 1 הדגיש בפנינו כי תכנית הממשלה לפנות את היישובים הישראליים בחבל עזה לגיטימית בעיניו ואין הוא מתנגד לביצוע תוכנית ההתנתקות. השאלה היא אך כיצד יתבצע הפינוי, כך שניתן יהיה למזער את הפגיעה במתיישבים. העותר 1 שב וטען כי ניתן לבצע את ההתנתקות על ידי פינוי בהסכמה, לאחר שיוכנו האמצעים והתשתיות לקליטת המפונים. גם אם יידרשו לכך שנתיים ימים, הדבר מוצדק בעינו. העותר 3 ציין בפנינו כי הוא מעריך שהדחייה לא תפגע בבטחון ישראל. הדבר יותיר לממשלה זמן להגיע להסכמים עם גורמים שונים, ובראשם הרשות הפלסטינית, מצרים והמתיישבים עצמם.
8. המשיבים, מצידם, טוענים כי אין כל עילה להידרש פעם נוספת לעניין מועד הפינוי. הסוגיה הוכרעה אך לאחרונה בבית המשפט במסגרת פסק הדין בבג"ץ 166/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ממשלה ישראל (טרם פורסם) (להלן - פרשת המועצה האיזורית חוף עזה). העותרים לא הצביעו על שינוי נסיבות כלשהו, המצדיק דיון מחודש בעניין שהוכרע לפני זמן קצר. כן מציינים המשיבים כי הממשלה והכנסת דחו לא מכבר שלוש הצעות חוק פרטיות לדחיית מועד ביצוע ההתנתקות. העותרים לא הציגו את הבסיס העובדתי והמשפטי לבקשתם לדחות את מועד יישום ההתנתקות ולא ברור מאין וכיצד הסיקו כי דחיית יישומה של התוכנית תוביל לנכונות של כלל המתיישבים להתפנות מרצון. העותרים אינם מייצגים ואף אינם מוסמכים לייצג את התושבים המפונים. מכל מקום, הפורום הנכון לדיון בהצעות העותרים הוא הפורום הפוליטי, הכנסת והממשלה. פורום זה הוא שצריך לדון והחליט בתוכניות מדיניות ומועד מימושן.
9. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין כל פסול בשימוש בצבא לשם יישום תוכנית ההתנתקות, בהתחשב בהסדרה החוקית של הנושא במסגרת חוק יישום ההתנתקות ובהתחשב בתכליות הניצבות בבסיס התכנית, שחלקן בטחוניות. המשיבים מדגישים כי השימוש בכוחות הביטחון אינו נגד המתיישבים ואינו נגד איש מתושבי מדינת ישראל. השימוש בכוחות הביטחון נועד להבטיח את יישומה של התוכנית של ממשלת ישראל, שקיבלה אישור בחוק והתקבלה כדין על-ידי הכנסת. הוראות חוק יישום ההתנתקות אינן סותרות את "הקוד האתי" של צה"ל, לפיו "צה"ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי ולחוקי המדינה" או את חוק יסוד: הצבא.
דיון
10. סוגיית מועד ביצוע תכנית ההתנתקות אינה חדשה עימנו. עם חקיקתו של חוק יישום ההתנתקות הוגשה לבית משפט זה שורה ארוכה של עתירות, שעסקו בהיבט החוקתי של הוראות שונות בחוק ובהיבט המינהלי הכרוך ביישומו של החוק. מספר עתירות כוונו כנגד חוקיות צווי הפינוי שהתקינו ראש הממשלה ושר הביטחון מכוח החוק (בג"ץ 1798/05; בג"ץ 2252/05; בג"ץ 3127/05). נטען בהן, בין היתר, כי מועד הפינוי שנקבע בצווים הנו קרוב ביותר, אינו מאפשר למפונים תקופת היערכות סבירה ומחמיר ללא צורך את הפגיעה בהם. באחת העתירות (בג"ץ 2252/05) נטען בהקשר זה כי המדינה מתרשלת במשימתה לקדם פתרון של "העתקה קהילתית" בדרך של הקמת ישובים חלופיים ישובים המפונים. נטען בפנינו כי לוח הזמנים שקבעו ראש הממשלה ושר הביטחון הוא בהול וחפוז, ונתבקשנו להורות על תקופות זמן ממושכות יותר לפינוי (בין שנה לשלוש שנים).
11. אותן עתירות, ככל שהן נגוע לחוקיות צווי הפינוי, נדחו בפרשת המועצה האיזורית חוף עזה. פסקנו שם (ברוב דעות) כי ראש הממשלה ושר הביטחון, בקובעם בצווי הפינוי תקופה בת כששה חודשים לפינוי, פעלו בתחומי סמכותם ובשיקול דעת ראוי. וכך כתבנו שם: